יום רביעי, 20 ביוני 2012

המצב המשפטי בהעברת קרקעות.


יום יום אנו שומעים את הביטויים: "שלטון החוק" "מדינת החוק", הרוב המוחלט של תושבי המדינה ועבדכם הנאמן ביניהם חושבים שהחוק נחקק תמיד בבית המחוקקים (הכנסת) ומערכת אכיפת החוק מיישמת אותם למעשה. לכן  תתארו לעצמכם עד כמה הופתעתי כשקראתי בעלון "מורשת עדי" קובץ "נתונים משפטיים" על "הספר הלבן" הבריטי ועל ההחלטות החוקתיות במדינת ישראל "היהודית" ו"העצמאית" שמשתמע מהם שלכנסת לכל אורך ההיסטוריה הקצרה של המדינה לא הייתה שום השפעה על המצב החוקתי בנושא  קניית  הקרקעות ע"י היהודים, כל התקנות ו"חוקים" שקשורים בהעברת הבעלות על קרקעות נקבעו ע"י הממשלה, שר הביטחון, אלוף הפיקוד או איזה פקידונת משפטית במנהל האזרחי בדרגת סגן או סרן. הכל התחיל ממנחם בגין: זוכרים את סיסמתו "רק הליכוד יכול!". הוא קיבל את  אהרון ברק  בתור יועץ המשפטי לממשלה והיה לכל אורך הדרך בובה שמבצעת את כל מה שאומר לה היועץ בלי שום ערעור. מאוחר יותר הוא מינה אותו לתפקיד שופט בית משפט העליון. ממשלת ביבי גם לא שונה בעצם –  היא תמיד "שומרת על שלטון החוק" (ז. א. אנשי "החוק" הם השולטים).
הנה הקובץ "נתונים משפטיים בהעברת בעלות הקרקעות" וגם "תוספת" מעניינת – קישור הנותן אפשרות להשוות מושג "שלטון החוק" אצלנו ואצל הערבים:

תקנות העברת קרקעות, 1940

 (באנגלית: Land Transfer Regulations) היו תקנות של שלטונות המנדט הבריטי שהגבילו מאוד מכירת קרקע ליהודים בארץ ישראל.
הספר הלבן שפורסם בשנת 1939 קבע כי יש להגביל מכירת קרקע ליהודים בארץ ישראל. בעקבות פרסום "הספר הלבן" פורסמו בפברואר 1940 "תקנות העברת קרקעות בארץ ישראל" שחילקו את ארץ ישראל לשלושה אזורים: אזור שבו העברת הקרקעות לידי יהודים היא חופשית (בשרון ובחלק משפלת החוף) - 5%, אזור שבו העברת הקרקעות לידי יהודים אסורה (בגליל, בשומרון, ביהודה, בעזה ובצפון הנגב) – 65% ואזור שבו נאסרה לחלוטין מכירת קרקעות ליהודים- 30%.
היישוב התנגד לגזירה זו בכל תוקף, וכניסת התקנות לתוקף לוותה במחאות, בהפגנות ובשביתה כללית. חוק הקרקעות נותר בתוקפו למשך שארית ימי המנדט, אך היישוב עשה כל שביכולתו על מנת להתנגד לו, והמשיך ברכישת קרקעות, רובן באזורים שנאסרו להעברה ליהודים.
 עם קום מדינת ישראל נחקקה פקודת סדרי השלטון והמשפט, שהסדירה את המעבר מן המנדט הבריטי למדינה עצמאית ולה חוקים משלה. אחד הסעיפים החשובים בפקודה היו ביטול גזרות הספר הלבן (סעיף 13 לפקודה) ובמסגרת סעיף זה בוטלו אף תקנות העברת הקרקעות, וזאת למפרע, מיום 18 במאי 1939.

על תולדות מיפוי המקרקעין (מרתק) ניתן לקרוא עוד ב-http://www.gis.mapi.gov.il/mapi/gis/moreset_1_new/moreset_1_new/ofer/mis_moreset/m
/makor_mis/cadaster_b.htm



איור - "מקור ראשון"
האבסורד הישראלי
למרות הוראה זו מדינת ישראל מיישמת כיום בפועל חוקים האוסרים רכישת קרקעות ע"י יהודים ביהודה ושומרון. מלחמת השחרור הסתיימה בתפיסתם הלא חוקית מבחינת המשפט הבינלאומי, של רצועת עזה על ידי מצרים, ושל יהודה ושומרון ומזרח ירושלים על ידי ירדן. שטחים אלה משפטית לא היו שייכים לאף מדינה. החוק הבינלאומי קובע כי שטחים שכבשה מדינה במלחמת הגנה – היא רשאית להחזיק בהם עד להסכם שלום שיכריע בדבר גורלם. כבוש יהודה ושומרון ע"י הירדנים (וחבל עזה ע"י המצרים) אינם מקנים לכובש זכויות אלה.  בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו ב- 1949 בין ישראל לשכנותיה, נאמר מפורשות כי "אין לפרש משום בחינה את קו שביתת הנשק כגבול מדיני או טריטוריאלי", מעמדה של ישראל בשטחים אלה אינו של כובש מאחר שמדובר בשטחי המנדט הבריטי עליהם קמה היא עצמה. למרות זאת מסבות שלא ניתן לראותן אלטא כפוליטיות מתנהלת בפועל מדינת ישראל ככובש זר ומאמצת את האיסורים על מכירת מקרקעין ליהודים. (שענשם אגב, מוות. הרשות הפלסתינית מיישמת בפועל את ענש המוות על מכירת קרקעות ליהודים הגם שתקופת הביניים של 5 שנים בהן היו לה סמכויות משפטיות, ע"פ הסכמי אוסלו,  הסתיימו לפני למעלה מעשור). לפיכך הדין הנוהג בשטחי יו"ש הוא הדין הירדני שחל באזור ערב מלחמת ששת הימים (7 ביוני 1967), בצירוף תחיקת הביטחון של צה"ל מאז ועד עתה.  הדבר יוצר פרדוכסים רבים, כגון שהאפוטרופוס הירדני על נכסי האויב, הלא הם היהודים, "מופעל על ידי ישראל. לכן נכסי, למשל,  היהודים שנרצחו וגורשו מחברון במאורעות תרפ"ט, מוגדרים ומנוהלים על ידי ישראל כנכסי אויב (!) ובאופן זה נמנעת מהיהודים הזכות לחזור לנכסיהם, כי הם אויב...

מבחינה משפטית, הגדירה מערכת המשפט בישראל את שטחי יו"ש לאחר מלחמת ששת הימים כ"שטחים בתפישה לוחמתית", ובהתאם לכך היא מחילה על האזור את עקרונות המשפט הבין-לאומי הפומבי, הקובעות בין השאר כי הריבון בשטח הוא המפקד הצבאי, ומשום כך שינויים בחקיקה אינם נעשים בכנסת אלא על ידי הצבא. במצב זה נוצרו כמה מצבים משפטיים אבסורדיים: עסקת מקרקעין ביהודה ושומרון ורישומה דורשת קבלת היתר עיסקה מהמנה"ז. כיום המנה"ז האזרחי אינו נדרש לתת את החלטתו בזמן קצוב וכתוצאה מכך ההליך נמשך חודשים ואף שנים. יש לחייב מתן תשובה תוך זמן קצוב מהגשת הבקשה, וכמו"כ לתת אפשרות ערעור מסודרת תוך זמן סביר (כיום על סירוב של סמי גבאי ניתן לערער לועדת ערער, אולם מול סירוב רמ"א לא ניתן לערער אלא רק בבג"ץ, כתוצאה מכך מחתימים את רמ"א על הסירוב ומדלגים בכך על וועדת הערר(. כך למשל,בראשית שנת 2007 נכנסו לתקפם ארבעה צווי אלוף חדשים שתכליתם היא להצר את צעדיה של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. צווים אלו מגבילים עד מאוד את האוכלוסייה היהודית ומפלים באופן בולט את המגזר היהודי על פני המגזר הפלסטינאי:

1. צו בדבר מקרקעין (שימוש מפריע במקרקעין פרטיים)
(יהודה ושומרון)(מס' 1586) התשס"ז-2007: צו מפלה המעניק עדיפות אוטומאטית לערבי הטוען לזכות בקרקע על פני יהודי הטוען לכך ומעניק סמכויות נרחבות לרמ"א להורות על סילוק מנהלי של היהודי.

2. צו בדבר תכנו ערים כפרים ובניינים (תיקון מספר 18) (יהודה ושומרון) (מס' 1584) התשס"ז-2007, והתקנות שהותקנו על פיו: צו ותקנות שתכליתם הגבלת יכולת הבניה הישראלית באזור. הצו והתקנות קובעים סטנדרטים מחמירים מאלו הנוהגים ב'ישראל הקטנה' ומפלים בכך את ההתיישבות על פני שאר אזרחי ישראל.

3. צו בדבר תכנון ערים כפרים ובניינים (תיקון מספר 19)(יהודה ושומרון)(מס' 1585) התשס"ז-2007: צו הקובע הוראות פליליות ועונשיות חמורות על הפרת דיני התכנון והבניה – הוראות אלו חורגות באופן קיצוני ממתחם הסבירות, הן אינן מידתיות ואינן עולות בקנה אחד עם הנורמות המקובלות במשפט הישראלי.

4. צו בדבר העברת טובין (תיקון מס' 3)(יהודה ושומרון) (מס' 1583) התשס"ז-2007, והתקנות שהותקנו על פיו: צו ותקנות הקובעים סנקציות פליליות ועונשיות חריפות על שינוע יבילים (קרוונים).באופן אבסורדי כשמדינת ישראל רצתה לרכוש קרקעות ביהודה ושומרון היה עליה להשתמש בפרצות בחוק הירדני, כגון שמוש בתאגידים שהם חברות בת של חברות ירדניות וכו'. מספר על כך יעקב חרותי (יליד 1927 בנו של מרדכי ולקר, ממייסדי תנועת "השומר הצעיר" בפולין, לוחם לח"י, עורך דין, סגן נשיא בית הדין הצבאי לערעורים של צה"ל): " החוק הירדני אסר מכירת קרקעות לזרים אך התיר לארגונים ולחברות זרות, וגם לחברות שנרשמו בירדן, לרכוש קרקע לצרכי בתי חולים, מנזרים, כנסיות וכדומה. אבל לא לצרכי מסחר. באותה תקופה היה אורי בראון עוזר שר הבטחון של אריאל שרון. הצעתי לבראון לנצל את הפירצה בחוק הירדני. לרשום חברה שבעליה יהודים שתהיה חברת בת של חברה ירדנית, שיש לה אפשרות לרכוש אדמות בלי איום בפסק דין מוות. לאחר הרכישה היה ראש המינהל האזרחי יכול להתיר שימוש בקרקעות הנרכשות למטרות מסחריות. בעקבות הפירצה הזו צצו חברות כפיטריות וערבים עמדו בתור כדי למכור אדמות. עד שבאה פליאה אלבק מהפרקליטות ועצרה את זה. אלבק היתה המהדורה הקודמת של טליה חסון. פליאה אלבק הומלצה על ידי אהרון ברק, שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה. בגין נישק את ידה וקיבל את הדין שחרצה" http://www.zeevgalili.com/2005/03/270 יוצא שעד היום עסקאות מקרקעין בהם הקונים הם יהודים טעונות אישור מיוחד , ממש כמו אותם 65% קרקעות שבתקנות העברת קרקעות 1940 (!)
הקישור:

"כל המוכר קרקעות ליהודים - דינו מוות"


פורסם בתאריך 20 בספטמבר, 2010 על ידי  admin
בית המשפט הפלסטיני קיבל עתירה של התובע הציבורי וקבע כי אין מקום לתמרון וכי העונש על מכירת קרקעות ליהודי יהיה הוצאה להורג
נכתב על ידי: סוכנויות הידיעות
http://001.mn/islam/?p=961
צילום מויקיפדיה

אין תגובות:

פרסום תגובה