The story of uncle Haim
הסיפור הבא הוא למעשה די "עתיק" (הרי לא נולדתי אתמול):
היה לי דוד, חיים שמו, אחיה הגדול של אמא שלי, ובשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה הוא,
עם התפתחות הסוציאליזם ו"הצדק והשוויון החברתי" – כל החשודים
בפעילות ציונית אט אט "נאספו" ונשלחו ל"מחנות העבודה" או
הוצאו להורג. גם דודי בשנת 1938 נעצר הואשם בציונות, נשפט ע"י השלישיה (כינוי
למשפט שדה) ונשלח לעשר שנים במה שכונה "מחנות עבודה".
צילום מתעודת זהות לפני
מעצרו.
סלחו לי על הפתיח ארוך במקצת – כי למעשה הסיפור בעצם רק מתחיל. בפעם הראשונה
ראיתי את דודי בשנת 1948 כאשר הוא השתחרר מ-"מחנות
עבודה" והגיע אלינו להתייעץ עם אמא ולחפש כיוון ודרך בחייו, לבסוף הם התיישבו
בשכנות אלינו: הוא מצא עבודה והביא את משפחתו. כשהייתי ילד שמעתי ממנו הרבה
סיפורים על החיים במחנות, את רובם אני כבר לא זוכר, אבל הסיפור המעניין נשאר בזיכרוני
- בגלל הקשר לאירועים אקטואליים והתעוררות דור שמתגעגע לצדק ושוויון סוציאליסטי.
אנסה לשחזר אותו כאן:
ב-"מחנות העבודה" דודי נשלח למכרות הפחם בצפון רוסיה, באזור חוג
הקוטב הצפוני שנקרא וורקוטה – Vorkuta . שם עבד עימו אדם שהגיע לברה"מ מארץ ישראל (פלשתינה) בשנות
1925-30 – לא זוכר בדיוק.
הוא סיפר לדודי שהיה פעיל קומוניסטי בעת שהותו בארץ ופעל בצורה נמרצת כנגד
העליה ארצה. לפי תיאוריו האוניות היו מגיעות אז לנמל תל-אביב או יפו ונשארות בים
בעת שהנוסעים היו מועברים בסירות לחוף. לפני שסירות ההעברה היו מספיקות להגיע לאוניות
הוא וחבריו היו מגיעים וצועקים לאנשים על הסיפון:"אל תרדו! זו ארץ אוכלת
יושביה! כולנו מתים מקדחת, מרעב, מניצול של עשירים! ואם אנו לא מתים ממחלות – אז
ערבים הורגים אותנו!"
המשך - בכתבה המקורית, ראה קישור:
