Americans
broke Iran's naval blockade of Hormuz
סיפור מעניין, שחלק לא קטן מ"אמצעי התקשורת" משתיקים, כי
הוא לא מתחבר עם השחרת המציאות שהם מובילים. המחבר הוא עיתונאי תמיר מורג, הכתב
המדיני של ערוץ 14 ופורסם בערוצו בטלגרם. מגיש את הקטע הפתיחה בצילום המסך,
וכל יתר הסיפור בטקסט, כדי להקל על התרגום. קריאה נעימה
ברמה האסטרטגית, הסגר
האיראני התבסס על ההבנה שאין צורך לפגוע בכל כלי שיט שמנסה לעבור במיצר הורמוז -
מספיק לפגוע באחוז קטן כדי להרתיע את חברות הספנות, צוותי האוניות וחברות הביטוח
מלעבור בנתיב מסוכן. במילים אחרות - כדי לסגור את הורמוז בפועל אין צורך לשלוט בנתיבי
השיט במיצר, מספיק לשבש אותם.
האיראנים עשו זאת באמצעות חמישה כלים עיקריים: מכ"מים (בדגש על מכ"מים ניידים), כטב"מים, טילי שיוט,
סירות מהירות ומוקשים ימיים.
כדי לפגוע בספינה, שהיא מטרה נעה, חייבים קודם כל לאתר אותה בזמן אמת. בים
הפתוח זו משימה קשה מאוד, אך במיצר כמו הורמוז הספינות נדחקות בלית ברירה לנתיבים
צרים יחסית וידועים מראש.
הבעיה של האיראנים הייתה שארה"ב הכירה את מיקומיהן של תחנות המכ"ם הגדולות ותקפה אותן
בקלות יחסית. על כך, התגברו האיראנים זמנית בטקטיקה מתוחכמת של שימוש במספר גדול
של מכ"מים זולים יחסית וניידים, שהותקנו על משאיות.
המשאית הייתה יוצאת לשטח לזמן קצר בלבד, סורקת בעזרת המכ"ם את הים בהורמוז
ומאתרת ספינות, בדגש על מכליות נפט. כשהמכ"ם פתוח הוא משדר גלי
רדיו שהאויב (האמריקנים) יכול לקלוט ולתקוף באמצעות טילי ARM (ראשי תיבות של
Anti Radiation Missiles), שמתבייתים על גלי המכ"ם ו"רוכבים"
עליהם למטרה.
לכן, לאחר סריקה ראשונית משאית המכ"ם הייתה מתקפלת
במהירות חזרה למסתור, אך בשלב הזה כבר הייתה לאיראנים תמונה טובה של מיקום כלי
השיט. גם אם מכלית הנפט הספיקה להתרחק כמה קילומטרים לפני שטיל השיוט או הכטב"מ הגיע לאזור שלה,
הוא יכל לאתר אותה באמצעות שיטוט קצר באזור שבו היא "נתפסה"
על ידי המכ"ם היבשתי.
לשכבת הגילוי הזו הוסיפו האיראנים תצפיות, מערכות גילוי אלקטרו-אופטיות
(מצלמות משוכללות עם זום חזק מאוד שאינן פולטות גלי רדיו, ולכן קשות יותר לאיתור)
ומצלמות אינפרה-אדום שמאתרות ספינות על פי החום שהן פולטות. הטופוגרפיה ההררית של
מחוז הורמוזגאן ושל האיים במיצר עצמו - כגון קשם, לאראק, אבו מוסא ועוד - אפשרה
להציב את המצלמות והחיישנים הללו בגובה רב יחסית, וכך להתגבר על עקמומיות כדור
הארץ (במילים פשוטות: לראות רחוק יותר).
בנוסף, אף על פי שהצי הימי של צבא איראן, שהתבסס על ספינות גדולות, הושמד
במהלך המלחמה, לאיראנים היה צי נוסף של משמרות המהפכה, שהתבסס על סירות קטנות
ומהירות שקשה לאתר. באמצעות הסירות הללו הטרידו האיראנים את כלי השיט בהורמוז
וזרעו מוקשים ימיים - בהפשטה, כדורי מתכת גדולים ומלאים בחומר נפץ, שכל שנדרש הוא
לגלגל אותם למים מסירה, ולאחר מכן קשה מאוד לאתר אותם.
אל מול הטקטיקות האלה, סנטקום נקט באסטרטגיה של "ייבוש הביצה".
הנחת העבודה הייתה שלאיראנים יש אמנם יתירות מרשימה במערכות מכ"ם וחיישנים משלימים,
אך בסופו של דבר יש מהם מספר מוגבל. לכן, ארה"ב הוציאה לפועל,
באופן שיטתי וסיזיפי, מאות תקיפות מדויקות בדיוק על המטרות האלה.
כשנראה היה שהאמריקנים "תוקפים דיונות" או מטרות משניות באזור הורמוז כדי להימנע מהסלמה באמצעות
תקיפות של מטרות איכות בעומק איראן, למעשה התנהל מאמץ אסטרטגי של הצי החמישי ושל
חיל האוויר התשיעי (כוחות הים והאוויר של סנטקום) "לעוור"
את האיראנים בהורמוז.
בכל פעם שמכ"ם נייד נדלק, אפילו לזמן קצר, והקרינה שהוא פולט נקלטה
במערכות של סנטקום - הסתערו עליו מטוסי קרב עם טילי ARM. במקביל, התבצעה סריקה
ויזואלית ומודיעינית יסודית של פני השטח, לאיתור מצלמות וחיישנים פסיביים שאינם
פולטים קרינה. אט אט, במאמץ סיזיפי שכלל כאמור מאות תקיפות "קטנות",
ארסנל אמצעי החישה של איראן באזור הורמוז החל להתדלדל, עד שירד מתחת לסף
הקריטי, והאיראנים איבדו במידה רבה את היכולת לאתר ספינות במיצר ולפגוע בהן.
[23/08/2026
03:27] מיומנו של זקן השבט: כך שברו האמריקנים את הסגר הימי של איראן על הורמוז:
המידע
שיובא כאן מבוסס על מקורות גלויים ועל שיחות עם גורמים שמכירים מקרוב את התוכנית
של סנטקום ושל אדמירל בראד קופר לשבירת המצור; הוא אינו שלם, כי לא הכל ידוע לנו
(וטוב שכך), ויש להתייחס אליו בזהירות הראויה.
במשך תקופה ממושכת בנתה איראן מיתוס סביב שליטתה בהורמוז וחוסר היכולת להביס
את האסטרטגיה הזו. האמריקנים אכן נתפסו לא מוכנים לסגר הימי, אך להנחה שלא יוכלו
להתגבר עליו לא היה בסיס במציאות. היא פומפמה באגרסיביות על ידי המשטר האיראני
(שראשיו גם האמינו בה, או רצו להאמין בה) עם דחיפה חזקה של כלי תקשורת במערב בעלי
אג'נדה שדחפה לסיום המלחמה, בעיקר מתוך רצון לראות את הנשיא טראמפ נכשל, ופרשנים
עצמאיים שהתאהבו בקונספציה של עצמם, והתבססו על מקורות מידע גלויים אך חלקיים - כל
זאת בזמן שבסנטקום עבדו מתחת לרדאר (תרתי משמע) בשיטתיות סיזיפית, ושברו בהדרגה
ובעקביות את הסגר הימי.
ברמה האסטרטגית, הסגר האיראני התבסס על ההבנה שאין צורך לפגוע בכל כלי שיט
שמנסה לעבור במיצר הורמוז - מספיק לפגוע באחוז קטן כדי להרתיע את חברות הספנות,
צוותי האוניות וחברות הביטוח מלעבור בנתיב מסוכן. במילים אחרות - כדי לסגור את
הורמוז בפועל אין צורך לשלוט בנתיבי השיט במיצר, מספיק לשבש אותם.
האיראנים עשו זאת באמצעות חמישה כלים עיקריים: מכ"מים (בדגש על מכ"מים ניידים), כטב"מים, טילי שיוט,
סירות מהירות ומוקשים ימיים.
כדי לפגוע בספינה, שהיא מטרה נעה, חייבים קודם כל לאתר אותה בזמן אמת. בים
הפתוח זו משימה קשה מאוד, אך במיצר כמו הורמוז הספינות נדחקות בלית ברירה לנתיבים
צרים יחסית וידועים מראש.
הבעיה של האיראנים הייתה שארה"ב הכירה את מיקומיהן של תחנות המכ"ם הגדולות ותקפה אותן
בקלות יחסית. על כך, התגברו האיראנים זמנית בטקטיקה מתוחכמת של שימוש במספר גדול
של מכ"מים זולים יחסית וניידים, שהותקנו על משאיות.
המשאית הייתה יוצאת לשטח לזמן קצר בלבד, סורקת בעזרת המכ"ם את הים בהורמוז
ומאתרת ספינות, בדגש על מכליות נפט. כשהמכ"ם פתוח הוא משדר גלי
רדיו שהאויב (האמריקנים) יכול לקלוט ולתקוף באמצעות טילי ARM (ראשי תיבות של
Anti Radiation Missiles), שמתבייתים על גלי המכ"ם ו"רוכבים"
עליהם למטרה.
לכן, לאחר סריקה ראשונית משאית המכ"ם הייתה מתקפלת
במהירות חזרה למסתור, אך בשלב הזה כבר הייתה לאיראנים תמונה טובה של מיקום כלי
השיט. גם אם מכלית הנפט הספיקה להתרחק כמה קילומטרים לפני שטיל השיוט או הכטב"מ הגיע לאזור שלה,
הוא יכל לאתר אותה באמצעות שיטוט קצר באזור שבו היא "נתפסה"
על ידי המכ"ם היבשתי.
לשכבת הגילוי הזו הוסיפו האיראנים תצפיות, מערכות גילוי אלקטרו-אופטיות
(מצלמות משוכללות עם זום חזק מאוד שאינן פולטות גלי רדיו, ולכן קשות יותר לאיתור)
ומצלמות אינפרה-אדום שמאתרות ספינות על פי החום שהן פולטות. הטופוגרפיה ההררית של
מחוז הורמוזגאן ושל האיים במיצר עצמו - כגון קשם, לאראק, אבו מוסא ועוד - אפשרה
להציב את המצלמות והחיישנים הללו בגובה רב יחסית, וכך להתגבר על עקמומיות כדור
הארץ (במילים פשוטות: לראות רחוק יותר).
בנוסף, אף על פי שהצי הימי של צבא איראן, שהתבסס על ספינות גדולות, הושמד
במהלך המלחמה, לאיראנים היה צי נוסף של משמרות המהפכה, שהתבסס על סירות קטנות
ומהירות שקשה לאתר. באמצעות הסירות הללו הטרידו האיראנים את כלי השיט בהורמוז
וזרעו מוקשים ימיים - בהפשטה, כדורי מתכת גדולים ומלאים בחומר נפץ, שכל שנדרש הוא
לגלגל אותם למים מסירה, ולאחר מכן קשה מאוד לאתר אותם.
אל מול הטקטיקות האלה, סנטקום נקט באסטרטגיה של "ייבוש הביצה".
הנחת העבודה הייתה שלאיראנים יש אמנם יתירות מרשימה במערכות מכ"ם וחיישנים משלימים,
אך בסופו של דבר יש מהם מספר מוגבל. לכן, ארה"ב הוציאה לפועל,
באופן שיטתי וסיזיפי, מאות תקיפות מדויקות בדיוק על המטרות האלה.
כשנראה היה שהאמריקנים "תוקפים דיונות" או מטרות משניות באזור הורמוז כדי להימנע מהסלמה באמצעות
תקיפות של מטרות איכות בעומק איראן, למעשה התנהל מאמץ אסטרטגי של הצי החמישי ושל
חיל האוויר התשיעי (כוחות הים והאוויר של סנטקום) "לעוור"
את האיראנים בהורמוז.
בכל פעם שמכ"ם נייד נדלק, אפילו לזמן קצר, והקרינה שהוא פולט נקלטה
במערכות של סנטקום - הסתערו עליו מטוסי קרב עם טילי ARM. במקביל, התבצעה סריקה
ויזואלית ומודיעינית יסודית של פני השטח, לאיתור מצלמות וחיישנים פסיביים שאינם
פולטים קרינה. אט אט, במאמץ סיזיפי שכלל כאמור מאות תקיפות "קטנות",
ארסנל אמצעי החישה של איראן באזור הורמוז החל להתדלדל, עד שירד מתחת לסף
הקריטי, והאיראנים איבדו במידה רבה את היכולת לאתר ספינות במיצר ולפגוע בהן.
[23/08/2026 03:28] מיומנו של זקן השבט: במקביל, כלי שיט לא מאוישים סרקו את
נתיבי השיט בהורמוז בחיפוש אחר מוקשים ימיים ונטרלו אותם. זה לקח זמן רב - בין
היתר, כי היה צורך לשלול איומים שהשמיעה איראן בדבר מיקוש אזורים מסוימים, גם אם
לא היה ידוע בוודאות שהם אכן מוקשו - אך בסופו של דבר גם הביצה הזו יובשה במאמץ
סיזיפי, והצי החמישי הכריז על הנתיב הדרומי בהורמוז כשטח נקי ממוקשים.
בו בזמן, החלו להתארגן שיירות של מכליות נפט וספינות סוחר שלוו על ידי הצי
החמישי בנתיב הדרומי, שקרוב לחוף העומאני. עמוד השדרה של מערך הליווי האמריקני הוא
המשחתות מסדרת ארלי-ברק, שמצויידות במערכת המכ"ם וההנחיה המתקדמת
Aegis, במגוון טילי יירוט ממשפחת SM שיודעים להתמודד באחוזי הצלחה גבוהים עם כל סוגי האיומים
(כטב"מים, טילי שיוט וטילים בליסטיים). בכמה מקרים, ככל הנראה,
המשחתות האמריקניות גם השמידו כלי שיט מהירים של משמרות המהפכה שניסו לתקוף את
ספינות הסוחר.
השיירות האמריקניות מפליגות בלילה, עם משדרי AIS כבויים, מה שלא רק
מקשה מאוד על האיראנים לאתר אותן, אלא גם גרם לכך שגופי המעקב האזרחיים "פספסו"
את התנועה הזו, והמשיכו להזין במידע חסר ושגוי פרשנים וכלי תקשורת שפמפמו את
הנרטיב של "איראן הבלתי מנוצחת" בהורמוז.
מלמעלה, מלוות השיירות בכטב"מים ובמסוקי אפאצ'י שמצוידים ברקטות הידרה 70 מ"מ שעליהן הותקנה
מערכת ביות בלייזר מסוג APKWS, אשר הופכת את הרקטות "הטיפשות"
לנשק מונחה זול ויעיל לציד כטב"מים.
במקביל, התנהל מאמץ דיפלומטי-מסחרי מול חברות הספנות. הממשל האמריקני העמיד
ערבויות כספיות לספינות שהסכימו להצטרף לשיירות, וכיסה למעשה את מחירי הביטוח
שהאמירו בעקבות התקיפות האיראניות. אינספור שיחות נערכו מאחורי הקלעים על מנהלי
החברות ואף עם הקפטנים וצוותי האוניות. בתחילה ההיענות הייתה מוגבלת, אך ככל
שההצלחה גברה וניכר שהאיראנים מתקשים יותר ויותר לפגוע בספינות - מספרן הלך וגדל.
נכון לעכשיו, האמריקנים מצליחים להעביר דרך הורמוז יותר משמונה מיליון חביות
נפט ביום ממוצע. לכך יש להוסיף עוד כ-1.5 מיליון חביות שזורמות בצינור הנפט שמחבר
בין אבו דאבי לפוג'יירה ועוקף את הורמוז; עוד כמות מסוימת של חביות שסעודיה מוציאה
דרך הים האדום מנמל ינבוע, אף שכמות זו פחתה משמעותית משיא של כ-4.5 מיליון חביות
ביום למספר לא ידוע, בעקבות חידוש התקיפות של החות'ים בבאב אל-מנדב; ועוד כמה מאות
אלפי חביות ביום שיוצאות מאזור המפרץ במשאיות דלק.
בסה"כ, מדובר על פי ההערכות על בין 10 ל-13 מיליון חביות ביום
ממוצע - עדיין פחות מכ-21 מיליון שעברו בהורמוז לפני המלחמה. אבל לכך יש להוסיף
התפתחויות משמעותיות בשוק הנפט העולמי - בראש ובראשונה ירידה בצריכת הנפט של סין,
שניצלה את המשבר כדי להאיץ את תהליך הגמילה שלה מנפט; עלייה איטית אך עקבית בתפוקת
הנפט בוונצואלה ובארה"ב (מדובר בנפט מסוג שונה מזה שמופק במפרץ, אך הוא עדיין
משפיע על השוק העולמי); וככל הנראה גם הלבנת נפט רוסי, למרות הסנקציות שהוטלו על
רוסיה בעקבות המלחמה באוקראינה.
כל אלה ביחד מקזזים את רוב האפקט של הורמוז, ולכן, על אף שמחיר הנפט עלה,
הוא נע כבר תקופה סביב 95-85 דולר לחבית - רחוק מאוד מההפחדות על 150 דולר וצפונה,
ועל "משבר עולמי בקנה מידה של השפל הגדול".
בשורה התחתונה, מלכתחילה ההנחה שארה"ב לא תוכל להתגבר על
הסגר הימי האיראני בהורמוז, וששוק האנרגיה העולמי, שידע שיבושים גדולים מזה בעבר
והתגבר עליהם (כמו במשבר הנפט של שנות ה-70) לא יצליח להסתגל הפעם למצב החדש, לא
הייתה מבוססת. היא התבססה על תעמולה איראנית שניסתה (והצליחה) ליצור מיתוס סביב הורמוז,
על כלי תקשורת מערביים שקנו בשקיקה את האג'נדה הזו מאחר שהיא תאמה את האג'נדה
שלהם, ועל פרשנים עצמאיים שהתבססו בביטחון מוחלט על מידע חסר ושגוי, ועם הזמן
התאהבו בקונספציה של עצמם.
המלחמה נגד איראן טרם הוכרעה - זה יקרה רק כשמשטר האייתוללות ייפול; אבל
הקרב על הורמוז, כך נראה, קרוב מתמיד להכרעה - וזוהי נקודת ציון חשובה ביותר בדרך
לניצחון במערכה כולה.
מצאת טעות? כתוב, בבקשה, בתגובה – הכל יפורסם ויתוקן
.png)
